מציצנות וגבולות או מה זה מתכת בפנג שואי 

מציצנות וגבולות או: מה זה מתכת בפנג שואי.

 עברנו לפני שנתיים וחצי לגור בעיר התפוז. (זאת תל אביב שלי, המקבילה הרוחנית לניו יורק התפוחית). בירושלים גרנו בשכונת בקעה, שהיא אכן בקעה, נמוכה יחסית מבחינה טופוגרפית. גרנו בבית בן קומה אחת על הקרקע ומסביבנו גינתנו ותו לא.

כאן בחרנו לשנות באופן קיצוני את סגנון החיים שלנו. שכרנו דירה בלב הצפוף של העיר בקומה חמישית ומשלושת הצדדים של הבניין, כרגיל ברוב העיר, יש שלושה בניינים, כרגיל גם די קרובים.

 רוב הבתים בתל אביב לבנים. או נאמר די לבנים, כי הלכלוך הופכם לאפורים.

לבן (וגם אפור) בפנג שואי הוא צבע שמשויך לאנרגיה של מתכת. המתכת מסמלת גבולות וכן הגנה. חוקים סייגים וגדרות הם חלק מאנרגית המתכת.

בייעוץ פנג שואי אני שמה לב אילו צבעים שולטים בעיצוב הבית וכשאני רואה הרבה לבן אפור או צבעי מתכת אני מזהה את האנרגיה הזו המתכנסת, קצת מנוכרת, קצת אנונימית. האווירה לעיתים קשוחה של אנשים שדורשים מעצמם להיות מושלמים.     

לאט לאט השתלבנו במקום מגורינו החדש. באלכסון למרפסת השירות יש לי "חבר כביסה", זה בחור חמד שחי בחדר כחול על הגג בבניין ההוא, אנחנו מנפנפים שלום זה לזה כשאני תולה כביסה ומשווים מעללי חתולים.

יום אחד גיליתי שנולד תינוק למשפחה שבבניין הלבן מצד מערב, "איזה הריון מהיר" אמרתי לאם המאושרת.

מצד מזרח אין נוכחות אנושית לעולם... מוזר... גג יפה בבניין אפור מודרני מעוצב לעילא ועילא.

בצפון מזרח, האלכסון השני, יש לפעמים מסיבות בירה. במרפסת האפורה, תלויים מהתקרה שרידים לחגיגה משכבר הימים, פיסות משולשים צבעוניים המזכירים לי את המקומות הקדושים בטיבט בו תולים עולי הרגל פיסות בד למזל.

הצד האחורי של הבניין שלנו פונה לצידו האחורי של בניין בצבע בז' מהרחוב המקביל. מפלס דירות הבניין נמוך משלנו בחצי קומה.

כך נוצר מצב שבו אנו משקיפים בנוחיות מעוררת אי נוחות לתוך הדירה הנגדית מחלון המטבח שלנו.

בדירה זו גרה בחורה יפיפייה וחתיכה. פעם היינו אומרים פצצה, היום אומרים "כוסית". והאמת... שניהם נכונים לגבי דפנה.

דפנה זה שם בדוי. לא משום שאנו לא רוצים שתדעו על מי מדובר אלא משום שבאמת אין לנו מושג מה שמה ומתישהו המצאנו לה את השם.

לדירה בה היא גרה יש שני חלקים. חלק אחד גלוי לחלוטין- כל הקיר שלו חלון זכוכית ענק. החלק השני היה מוגף בתריסים אפורים מהסוג המצוי שמעולם לא נפתחו ואפילו לא רפרפותיהם.

דפנה אהבה מאוד בגדים. ראינו אותה בתצוגות אופנה שנמשכו כשעה כל תצוגה. חצאיות מיני, גרביונים סקסיים, נעלי עקב, מכנסונים, גופיות, שמלות, תיקים, צעיפים באו והלכו מתוך החדר הנסתר לחדר המגורים שם ניצבה המראה.

עד מהרה התרבו מקרי ההתנדבות לרחיצת כלים מהזכרים במשפחה. אף מהמבקרים... חברים של הבנים, שכן בעמדת הכיור היה הנוף הנחשק ביותר.

ואיזה נוף!!! מסתבר שתצוגות האופנה כללו גם את השלב שבין הרחצה וההתלבשות.  כן, הבנתם נכון.

דפנה נראתה במלוא הדרה ללא בגד אחד לגופה למעט מגבת כרוכה על שערה כשגם היא משתתפת בחינגת ההערצה לגופה היפה, מסתובבת סביב עצמה מול המראה.

יכולתי, כמו תום סוייר, למכור כרטיסים לשטיפת כלים או למשימות בישול לו רציתי.

אחד מבאי ביתנו, גברבר צעיר עם חוש הומור קורע, תלה יום אחד על אחד מארונות המטבח טבלת לו"ז של פעילויותיה של דפנה: שעת המקלחת תצוגות האופנה והיציאות.

הדבר נמשך ונמשך להפתעתי ולמרות שלא יכולתי לדעת כמה היא יכולה לראות אותנו, לא היה ספק שהיא ידעה על הנוכחות שלנו ובכול זאת המשיכה באדישות גנדרנית בשלה.

החלון מעולם לא נפתח. החלון מעולם לא נוקה. החלון מעולם לא הוסתר או כוסה. אור דלק בכל השעות שהיא הייתה בדירה כולל שעות השינה שלה. כנראה פחדה מחושך. רק כשהייתה יוצאת כיבתה את האור. יכולנו לראות את דלת הדירה. לאחר כל יציאה היה מעין טקס בו היא חזרה, עשתה החלפה נוספת של הבגדים, לעיתים רק סיבוב נוסף מול המראה ולעיתים כמה החלפות ורק אז יצאה.

"היא השמינה" שמעתי אומרים פה ושם, או "נעלי העקב החומות יותר יפות עליה" ועוד ביקורות מחמאות והתלהבויות מהצופים.

לא היה גדר לא היה סייג. לא הייתה אנרגיית מתכת. גם לא אצלנו. נו, באמת, איך אפשר לחסום מתבגר מלהציץ עם החברים על וונוס זו העולה מ...טוב, לא מקצף הגלים, אבל לא פחות ערומה ולא פחות מרגשת.

 לאחר שנה וחצי של חגיגות הסטריפטיז נכחתי יום אחד בכניסתו של בחור לדירה עם קסדה.

למחרת עוד בחור עם קסדה. זה היה חידוש. לא הופיע שם אף גבר קודם.

חשד מהיר עלה בי... מתווכים.... היא עוזבת!

במשך כמה ימים התרוצצו אנשים בדירה. לראשונה נפתחו ולא נסגרו עוד רפרפות התריס בחלק השני והתגלה בקדמת הדירה הפונה אלינו חדר שינה זעיר, ומאחוריו מטבחון קטן.

השקט חזר לעוד שבועיים שלושה של רוטינה מבורכת ואז בן לילה הגיעו קופסאות קרטון, התכולה נארזה במהירות הבזק.

ללא פרידה וללא הכנה נעלמו הקופסאות, הבגדים, המראה ודפנה.

זוג עגלגל נכנס לגור בדירה. החלון נפתח ותוך כמה שעות הרימה הבחורה את עיניה ופגשה את עיני.

חייכנו בביישנות זו לזו.

 למחרת הגיעה אנרגית המתכת, ההפרדה וההסתגרות- סדין עם פינות גומי לבן וגדול נתלה ברשלנות בין קצוות החלון השקוף. התריסים בחלק השני נסגרו במהודק.

לאחר כמה חדשים הסדין הוחלף בווילון כבד אדום. הוא מוסט יום יום למספר רגעים כאשר הכביסה, הממויינת בקפידה לפי צבעים, נתלית ומוגף מיד בחזרה.

משום כך אני יודעת מה לובשת הדיירת החדשה...